מאיר חרש, אבא של אריאל ז"ל ומתנדב בעמותה, משתף בארבע שאלות שפעם היו פשוטות, והיום הן טעונות בכאב, אבל גם בשליחות גדולה.

1. מה שלומך?

לפני שבני אריאל ז״ל שם קץ לחייו לפני כתשע שנים, זו הייתה שאלה פשוטה ולעיתים חסרת משמעות. הבנתי שרוב האנשים שואלים אותה באופן שטחי, וזה היה בסדר מבחינתי לענות באותה צורה. היום השאלה הזו טעונה מאוד.

האם אנשים שואלים אותי “סתם”, מתוך נימוס ונחמדות? או שהם באמת רוצים לדעת מה שלומי? איך אני מתמודד? איך הצלחתי להמשיך הלאה?

אם זו האפשרות השנייה, איך בכלל אפשר לענות בכוונה אמיתית כששואלים אותי תוך כדי מעבר ברחוב או כשאני יושב לקפה? לעיתים אני פשוט עונה: “זה מורכב.” כי זה באמת כך.

אני זקוק לזמן כדי לשתף בצורה משמעותית, אבל אני מודע היטב לכך שלאנשים אין זמן או פניות להקשיב לסיפורים מורכבים. החיים בישראל ממילא מורכבים מספיק. אני פתוח לשתף – אבל לא תוך כדי ריצה, ובוודאי שאינני רוצה להיות נטל או מישהו שמעדיפים להימנע ממנו.

2. איך אני קם בבוקר?

אני קם רגל אחרי רגל. אני אף פעם לא לוחץ על “נודניק”, ומנסה לכבות את המחשבות ככל האפשר.

אני מתמקד במטרות קצרות טווח וקונקרטיות – פשוטות כמו לצחצח שיניים, להתלבש, ולחשוב על תוכניות אימון למתאמנים שלי.

אם אתחיל לחשוב על האובדן של בני ועל כל מה שמתלווה אליו: אשמה, צער, כאב, כעס, וריקנות עמוקה – לעולם לא אקום מהמיטה.

לאמן את המוח להתמקד בבוקר במטרות טכניות קצרות טווח במקום באובדן – זה קשה הרבה יותר מאשר לרכב בעליות או לבצע ארבעה סבבי אימון כוח.

לקום – זה קשה,  לחשוב יותר מדי – זה קשה עוד יותר. אז אני זז, אני פועל, אני ממשיך דרך העשייה של הדברים הקטנים, שמאפשרים לי לחיות ולמצוא גם הנאה בחיים.

3. כמה ילדים יש לך?

שלושה.

זו שאלה פשוטה עם תשובה פשוטה… פעם. היום כבר לא.

שאלה כזו נשאלת לעיתים קרובות בחתונות, באירועים חברתיים או כשפוגשים אנשים חדשים. אינני בטוח למה. האם אנשים באמת מתעניינים? או שזה רק כדי למלא שתיקה מביכה?

ומה קורה כשהם שואלים: “מה הם עושים? איפה הם גרים?”

אם אדבר בכנות, אני עלול לפגוע באווירה הנעימה.

אבל אם אשקר, אני פוגע בזכרו של בני ופוגע בעצמי, וזה לא יקרה.

יש לי שלושה ילדים – רק שאחד מהם כבר אינו בין החיים.

אני לא מרגיש צורך לפתוח בשיחות על משפחה, וגם לא חייב לפרט את סיבת המוות. אבל אם ישאלו, לא אתחמק מהאמת, גם אם זה ישנה את השיחה.

זו בדיוק הסיבה שקל לי יותר להישאר במעגל חברים מצומצם, ולמה השתתפות במסיבות, חתונות או אירועים חברתיים כבר אינה דבר פשוט.

כמו השאלה הראשונה- מה שהיה פעם פשוט, הפך למורכב.

4. למה?

למה יש דיכאון?

למה התאבדות כל כך נפוצה, ועדיין נושא טאבו?

אני לא יודע, ולא בטוח שאי פעם אבין באמת. אבל זה כבר פחות משנה לי, כי זו שאלה שמובילה לעוד ועוד שאלות.

במקום זה, בחרתי להתמקד במה כן אפשר לעשות:

להעלות מודעות, להפחית סטיגמה ולהציל חיים.

אני כותב ומדבר על הצורך להבין מהו דיכאון? לוודא שאנשים מדוכאים לא נשארים לבד, לשלב את הקהילה בתמיכה ובטיפול, לשאול אנשים באופן ישיר ואמפתי אם הם חושבים לפגוע בעצמם, להרחיק אמצעים מסוכנים, ולהבין שדיכאון מגיע בגלים, ושהדחף לפגוע בעצמך ברגע מסוים ניתן לעצירה.

רוב האנשים רוצים לחיות – אבל בוחרים לסיים את חייהם כדי להפסיק את הכאב.

כאשר מדברים על מניעה בצורה פתוחה ומכירים במאבקים שאנשים עוברים – מגדילים את היכולת שלנו להציל חיים.

לסיכום,

השאלה “למה” פחות חשובה מהשאלה “איך”. איך מצילים חיים? זו השאלה שמניעה אותי. אז בואו נדבר על ה“איך”. 

זו כבר לא רק שאלה – אלא אחריות, שליחות, ובמובן מסוים אפילו זכות לעסוק בהצלת חיים.