בסדרה המדוברת של נטפליקס "13 סיבות למה" (המבוססת על רב-המכר באותו השם) חנה, נערה בת 17, שמה קץ לחייה ומשאירה 13 קלטות לאנשים שלפי דעתה פעולתם השפיעה על החלטתה להתאבד. הסדרה לא חוששת להתייחס בצורה מאוד ישירה לנושאים קשים כמו בריונות, אונס, סמים, אלימות במשפחה והתאבדות. עוד לפני שהתחלתי לצפות, שמחתי לשמוע שיצאה סדרה אשר שמה במרכזה את הנושא החשוב והלא מדובר כל כך – התאבדות.
כמי שאבא שלה התאבד כשהייתה בת 18 וכרכזת תמיכה היום בעמותת "בשביל החיים" – עמותה שמסיעת למשפחות שיקיריהן התאבדו ופועלת למען מניעת התאבדויות, הנושא קרוב לליבי. בעקבות הצפייה (הלא פשוטה אני חייבת להודות) הרגשתי שיש צורך להבהיר כמה דברים לגבי ההתאבדות ואף להזהיר את הצופה הפוטנציאלי/ת:
בכל 40 שניות מתאבד אדם בעולם, קרוב למיליון התאבדויות בשנה. בארץ, כ-550 התאבדויות בשנה, יותר מאשר הרוגים בתאונות דרכים. וגם המספר הזה לא מדויק, כיוון שהוא מתבסס על המקרים שדווחו כהתאבדויות וקיים תת דיווח. זהו מספר קשה. יחד עם זאת הנושא נשאר טאבו אשר מלווה בסטיגמות, מיתוסים ובורות. מפחיד לדבר על זה ואנשים מאמינים שדיבור על התאבדות מגדיל את הסיכון האובדני, על אף שמחקרים הפריכו כבר את המיתוס הזה.
אין ספק שהסדרה השיגה את מטרתה – אנשים מדברים עליה ומדברים על התאבדות. נוער מדבר, מבוגרים מדברים, הורים מדברים עם המתבגרים שלהם ואנשי מקצוע מדברים. זאת אחת המטרות גם בעמותה שלנו, "בשביל החיים" – לדבר, להעלות מודעות לנושא ההתאבדויות. לדבר כדי למנוע. כי התאבדויות אפשר למנוע! אולי לא את כולן, אבל את מרביתן בהחלט כן. גם את ההתאבדות של חנה בסדרה אפשר היה למנוע.
כמו בסדרה, אין סיבה אחת להתאבדות. יש מכלול סיבות. מה שהסדרה לא הצליחה להראות זה שהסיבה המרכזית להתאבדות היא דיכאון. רוב האנשים בדיכאון לא מתאבדים, אבל 90% מהמתאבדים היו בדיכאון. האירועים שהביאו את חנה לשים קץ לחייה היו הטריגרים להתאבדות, אבל הסיבה שהם הביאו אותה להתאבדות, הייתה הדיכאון שלה. ובדיכאון אפשר לטפל.
לא תמיד פשוט לזהות אדם בדיכאון או אדם אובדני. אף אחד לא שם לב למצבה הנפשי הקשה של חנה, לא החברים אבל גם לא המבוגרים. אפילו לא היועץ בבית הספר, כשבמפורש היא מספרת לו על התחושות שלה של אובדן טעם לחיים ועל הפגיעה המינית שעברה. התאבדותה של חנה נראית בסדרה בלתי נמנעת.
אני חוזרת ואומרת – את מרבית התאבדויות אפשר למנוע!
חנה לא רצתה למות והיה אפשר לעזור לה. האמונה הרווחת שהמתאבד רוצה למות ולא ניתן לעזור לו אינה נכונה. אדם אובדני סובל נורא ורואה בהתאבדות פתרון יחידי לסבל שלו. הוא רוצה לחיות, אבל לא לחיות ככה. בשבילו להפסיק את החיים משמעותו להפסיק לכאוב. הוא לא רואה עוד דרך. לכן צריך להראות לו שיש עוד אפשרויות, שההתאבדות היא פתרון סופי לבעיה שהיא בדרך כלל זמנית.
כדי לעזור לאדם אובדני צריך קודם כל לשים לב למצוקתו וגם לדעת לזהות את הסימנים שאמורים לעלות בנו חשד לאובדנות. הדעה הרווחת, שרוב ההתאבדויות קורות פתאום וללא אזהרה, איננה נכונה! כמעט תמיד יש סימנים מוקדמים ויש לשים לב למכלול של הסימנים (כי הופעתם של אחד מהסימנים לא דווקא מסמנת כוונות אובדניות). סימני אזהרה הם, בין היתר: דיכאון, שינוי בהתנהגות כמו התבודדות או שינוי במראה חיצוני, דיבור על מוות ועל חוסר רצון לחיות, אירועים חריגים בחיים שיכולים להיות טריגר להתאבדות ופעולות מחשידות כמו מסירת רכוש אישי או סידור וארגון עניינים אישיים. כל סימני הסיכון היו שם, אצל חנה.
ברגע שזיהינו אדם במצוקה ועלה בנו חשד לאובדנות, יוזמים איתו שיחה, מקשיבים בצורה אמפתית ושואלים אותו בצורה ישירה האם הוא חושב על התאבדות. אנחנו יודעים שזאת השאלה שיכולה להציל חיים. היא לא תגרום למחשבות אובדניות אצל מי שאין לו כאלה! דיבור על התאבדות מאפשר שיתוף, מחשבה, אפשרות לשקול פנייה לעזרה ובכך יכול למנוע את הבחירה להתאבד. מי שלא מסוגל לשאול את השאלה ישירה על כוונות אובדניות יכול למצוא מישהו, מבוגר אחראי או איש מקצוע שיכול, כי השאלה "האם יש לך מחשבות אובדניות?" חייבת להישאל. במידה ומקבלים תשובה חיובית יש לשכנע את האדם לפנות לעזרה. בעמותה שלנו "בשביל החיים" אנחנו מעבירים הרצאות חשיפה למניעת התאבדויות המלמדות לזהות סימנים מוקדמים לאובדנות וגם הכשרות שומרי סף שנותנות כלים מעשיים לפעולה נכונה כאשר קיים חשש לאובדנות.
מה שהיה לי חסר בסדרה זה חוסר תמיכה להורים ולחברים של חנה. במקום תמיכה, כולם מתעסקים באשמה והאשמה. תחושת אשמה היא אופיינית מאוד למי שאיבד את היקר להתאבדות. אבל בהתאבדות אין אשמים. אין ספק שמי שפגע בחנה אחראי על מעשיו, אך הוא לא אחראי על מותה. כולם נמצאים במצב נפשי קשה ביותר, ושוב, אין מי שיעזור – וזה מה שמביא להתאבדות או ניסיון אובדני נוסף של אחד החברים. התאבדות הוא אירוע טראומטי וקשה מאוד לבני משפחה וחברים של האדם ששם קץ לחייו, ומשאירה אותם עם סבל בלתי מתואר. מעבר לכך, בני המשפחה (המכונים בשפה מקצועית "השארים", באנגלית – survivors) הופכים בעצמם לקבוצת סיכון להתאבדות. לכן כל כך חשוב לקבל עזרה ותמיכה. בעמותה "בשביל החיים" אנחנו מציעים מספר אפשרויות תמיכה פרטנית וקבוצתיות למשפחות שיקיריהם התאבדו.
הדאגה העיקרית שלי היא לאנשים שנמצאים בעצמם במצוקה נפשית קשה ויצפו בסדרה. החשש שלי הוא שבעקבות הצפייה יראו בהתאבדות פתרון אפשרי למצוקתם. הסדרה קשה לצפייה, מעלה תחושות של ייאוש וחוסר תקווה, אין מי שעוזר וההתאבדות נראית כבלתי נמנעת. יש גם תיאור מאוד גרפי של ההתאבדות עצמה, מה שיכול להביא ל"אפקט ההדבקה", כלומר להתאבדות נוספת. אין שום אזהרה ספציפית לאנשים האלה, אין הפנייה לקבלת עזרה ואין מספרי טלפון הכרחיים. הייתי שמחה אם היו מוסיפים מידע כזה לפני כל פרק, וכן הייתי גם ממליצה לא לראות לבד את הסדרה, וכן לקיים שיח אחרי הצפייה.
תקוותי היא שבעקבות הסדרה והשיח שהיא מעוררת, המודעות לנושא ההתאבדויות תעלה, אנשים יפסיקו לחשוש לדבר על זה, הורים ידברו עם הילדים המתבגרים שלהם, משרד החינוך ירים כפפה ויכניס את השיח לבתי ספר, אנשים ישימו לב יותר למצוקה של האחר, ומי שבמצוקה יפנה לעזרה ויקבל סיוע מתאים ובכך יינצלו חיים.
קשת בר ידין
רכזת תמיכה בעמותת "בשביל החיים"
פסיכותרפיסטית מבוססת גוף, מיינדפולנס וחמלה
לסיוע נפשי – ער"ן: 1201
לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו: 054-4493113