המלצות משפחות עזרה ראשונה פרטנית - מתן תמיכה
סיון גבאי (מתנדבת): "שמי סיון, בת זוג של אופיר שהתאבד לפני כשלוש וחצי שנים. לאחר שסיימתי בעצמי קבוצת תמיכה, התחלתי להתנדב כתומכת במערך העזרה הראשונה בעמותה. מעבר לסיפוק האדיר שניתן לי בכך שאני נמצאת שם לצד בנות הזוג ומתאפשר לי לעזור ולתמוך, אני חושבת שלהתנדבות עצמה יש תרומה מאוד גדולה וחשובה, הן לי כמתנדבת, והן לבנות הזוג שנמצאות במצב מאוד לא צפוי וקשה, ומתקשות להתמודד לבדן. כאשר ניתנת לי האפשרות לקחת את הניסיון שלי אני בעצם לוקחת את האבל שלי ומפיקה ממנו את הבסיס לתרום ולעזור לאחרות, וכך אני גם לוקחת שליטה במצב שאין בו ממש שליטה. בנות הזוג חשות הקלה מאוד גדולה כאשר יודעות שאינן לבד, ושיש להן כתף תומכת, מכילה ומבינה, ואני מרגישה שמה שעברתי תורם לאחרות, ולא ''מתבזבז'' לחינם. בעיניי מילים מגמדות את החשיבות העצומה שיש להתנדבות בחיים שלי ובחיי בנות הזוג הנתמכות".
ר' (מתנדבת): "אני מרגישה שהאימהות שאני משוחחת איתן מאוד שמחות לשמוע ולהיווכח שאפשר להמשיך לחיות אחרי האסון הנורא שפקד אותן (אותנו). אני מדגישה שרגשי האשם שלנו, בתקופה הסמוכה לאירוע הם דבר טבעי מאוד אבל ממש לא מוצדק. הנטייה להתאבדות קיימת והיא כל כך סמויה שכשהאסון מופיע אנחנו בשוק ואחוזי הלם, ושאף אחד לא אשם!! הכאב והאובדן מלווים אותנו תמיד וזה לא עובר! אבל לומדים לחיות ולהקיף את החלל שנוצר בנו, בחוויות היום יום. הן שמחות שאני מתקשרת ואפילו מתקשרות אלי, לשתף, ואני מרגישה שהשיחה עושה להן טוב".
ד' (מתנדבת): "איבדתי את הבן שלי לפני יותר מ-8 שנים. אני חושבת שמהמקום של כאב, אני יכולה למצוא כוחות ללמד אחרים באותו מצב כמו שלי איך לחיות בצל הכאב, יותר נכון איך להמשיך בחיים. אני מסבירה לכולם שאין ניסים, הכאב לא יעלם, הוא יקבל פשוט גוונים אחרים המאפשרים לנו, שעברנו את הטראומה הנוראית הזאת, לתפקד ולחפש משמעות בחיים. אני אישית מאמינה שלעזור לאחרים זה גם לעזור לעצמי בהתמודדות היומיומית עם האובדן".
ר' (מתנדבת): "לפני 6 שנים התאבדה רותם, בתנו הבכורה. הרגשתי שלא אוכל להמשיך לחיות אחרי האסון הנורא. בשבעה ביקשתי מחבריי שיחפשו הורים לילדים שהתאבדו, כדי שאוכל להיפגש אתם ולהבין איך ממשיכים. למזלי הרב פנתה אחת מחברותיי לעמותת "בשביל החיים". מ', אב שכול ומתנדב בעמותה, יצר אתי קשר ותמך בי בחודשים הראשונים, עד שנפתחה קבוצת תמיכה. השיחות אתו עזרו לי מאוד. חיכיתי להן ושאבתי ממנו כוחות. שאלתי אותו שאלות על בתו ועל התמודדותם לאורך השנים, והוא עזר לי להרגיש קצת פחות אשמה. אחרי כשנה וחצי הרגשתי צורך עז לעזור להורים של מתאבדים, כפי שעזרו לי כשכל כך נזקקתי. פניתי ל-מ' ואחרי כחצי שנה הקים קבוצת מתנדבים. מאז אני פעילה בקבוצה, משוחחת עם הורים שכולים ולעיתים גם עם אחים למתאבדים, ונדמה לי שאני מצליחה להפיח בהם קצת תקווה ואופטימיות".