התאבדות היא תמיד עצובה.
היא עצובה למתאבד, אך לא פחות מכך – לבני משפחתו הנותרים אחריו.
השאלה העיקרית היא מה נוכל ללמוד מכל מקרה כזה, להבא.
כיצד יובילו אותנו התובנות, להבנה טובה יותר, ולמניעה יעילה יותר, בעתיד.
הבנה למשאלת המוות של אדם אובדני, היא סיוע לו במצוקתו.
סיוע בביצוע משאלת המוות – אינו סיוע, אלא הרס. הרס של החיים שעוד היו יכולים להיות, של התקווה שעוד הייתה יכולה לחזור, של העתיד שנגדע.
גם במקרה של משפחה אוהבת, מבינה ותומכת – ואיזו משפחה אינה כזו?
– יש להבחין בין תמיכה רגשית, אפילו ברעיונות האובדן, לבין החובה להיאבק ברעיונות אלו בכל דרך: משפחתית וחברתית, אישית ופסיכולוגית, רפואית ופסיכיאטרית. כולם יחד, או כל אחד מהם.
עלינו להבין ולקבל את תחושת הייאוש וחוסר התוחלת, היעדר התקווה והפחדים. אין זה אומר שעלינו לעודד את החשיבה הזו, ודאי וודאי לא את המעשים, שהיא עלולה להוביל אליהם.
המיואש, האדם האובדני, זה החולה במחלה חשוכת מרפא וסופנית, אינו יכול, במקרים רבים, לראות את התקווה, את המוצא, ואת האור שיימצא, בסופו של דבר, בקצה המנהרה.
הוא חסר תקווה, לנו אסור להיות כאלה.
בלי להבין מהי חשיבה אובדנית, מהו כאב נפשי בלתי נסבל, אותו ייאוש נורא וחסר גבולות,
לא נוכל לסייע, ובלי לסייע, לא נוכל למנוע.
עדיין איננו מבינים לאשורה מהי אובדנות, מה עובר על האדם השואל את נפשו למות, למרות שיָמיהּ של תופעה זו כימי האנושות.
אולם המחקר העדכני מתחיל להציע הסברים משולבים, רב-מערכתיים, מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הרפואה והנוירו-ביולוגיה. הבנה שלהם, והאופן בו פועל, על הנפש ועל הגוף, מודל משולב, יאפשרו סיוע, ריפוי ומניעה טובים יותר.
כיום כבר ידוע הקשר הוודאי בין גוף ונפש. כך, משפיעים האנדרופינים על תחושת התקווה, הסרוטונין – על החרדה, ולדיכאון, לייאוש ולכאבים הנפשיים, ישנם מקורות גופניים, כמו גם נפשיים, הניתנים לטיפול.
אנחנו עדיין לא מבינים הכל; אבל לפחות מתחילים להעז לשאול את השאלות הנכונות,
ביניהן, למשל, מדוע שבה וחוזרת האובדנות במשפחות מסוימות, יותר מאשר באחרות?
עם ההבנה, תבוא גם היכולת לסייע, ואִתה, הריפוי והמניעה של מקרים עתידיים.
גם כעת, עם כל אי ההבנה, החרדה והאימה, שמחשבות אובדניות מעוררות בקרב הסביבה הקרובה, הפחד לגעת בנושא, ולדבר עליו, החשש (המופרך) שמא הדיבור רק יחזק את כיווני המחשבה הללו – מוטלת חובת ההוכחה עלינו, על החברה כולה.
לא להראות לסובל את החצי המלא של הכוס, חצי שאותו אינו יכול כלל לראות, אבל כן – לתמוך בו בכאבו, בייסוריו ובפחדיו, ובבד בבד, להובילו, צעד צעד, אל מחוץ לשאוֹל, ולא אל תוכו.