אדם. היצור הנשגב ביותר עלי אדמות. שפע יכולות, שפע השגים, נזר הבריאה. אך עם היתרונות הגדולים מופיע הסבל הבלתי נמנע בחייו. סבל המופיע ברמות שונות ובאופנים שונים, איש איש וסבלו. מעצם היותנו בני אדם, אנו מצויידים במנגנוני הגנה שונים המיועדים למנוע מהסבל להשתלט עלינו; אנו למדים משחר ינקותנו להתגבר על סבל, אותו אנו פוגשים כבר בעצם יציאתנו לעולם פחות נוח וחביב מעולם הרחם הנעים, עבור דרך המעבר מעקרון העונג לעקרון הממשות וכלה בחרדות האופייניות לחיינו בשלביהם השונים; בהתאם לכך, נוצרים המנגנונים השונים בעזרתם אנו נאבקים בו, מפתוח יכולת הסובלנות לתסכולים ועד מנגנוני ההגנה השונים.
והנה, ישנם אלה אשר סבלם גובר ואין להם היכולת להתגבר; רבים פונים לטפולים נפשיים עקב כך, רבים אחרים לא עושים כך; חלק מהפונים ומאלה שאינם פונים, מתאבדים לאחר מסכת יסורים.
אומרת הספרות הפסיכיאטרית כי יש להבדיל בין התאבדות המבוצעת מתוך מצב של חסר שליטה על דחפים פנימיים תוך איבוד השיפוט על המציאות, כלומר במצבים פסיכוטיים, לבין התאבדות כתגובה למצב דחק נפשי. מצבי דחק נפשיים, מחולקים לעניין זה לשני סוגים: מצבים הנובעים מתוך לחץ אובייקטיבי, כגון מחלה כרונית חשוכת מרפא, או נכות, ומצבים של לחץ הנחווה סובייקטיבית כקשה, כגון מתוך קשר רגשי עמוק עם בן משפחה או חבר. אנשים אלה רואים בהתאבדות שחרור מסבל נפשי קשה. [אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן: פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, פפירוס]
פרופ' ויקטור פראנקל, מייסד הלוגותרפיה האקזיסטנציאליסטית, מראה כי סיבה נוספת לאובדנות היא ריק קיומי. אדם החי ללא משמעות לחייו, ללא לוגוס, או לחילופין אדם שניטלה משמעות חייו, עלול להגיע לידי אובדנות. פראנקל משתמש גם בדוגמא החשובה לנו, לכל הבאים במגע עם סטודנטים: סטודנטים מצטיינים, ממעמד סוציואקונומי גבוה, שלכאורה לא חסר דבר בחייהם ועתידם מובטח, מתאבדים, והתאבדותם נובעת כתוצאה מהריק הקיומי, מהעדר משמעות אמיתית לחייהם [הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות והאדם מחפש משמעות, דביר] .
עם זאת, לא תמיד הסיבה כפי שמגדירה פראנקל, היא דווקא ריק קיומי; פרופ' פראנקל מדבר גם על "מאזן התאבדות". אדם מחליט להתאבד על יסוד מאזן שעשה כל חייו; אם האדם מחפש עונג בחייו, המאזן לדעת פראנקל יהיה תמיד שלילי; האדם עושה מאזן חייו ורואה שערך חייו כל כך שלילי, עד שאין טעם בהמשך החיים. על כן אומר פראנקל, אנו לא אמורים לסלק את הסיבות לאומללות בחיים; עלינו לשכנע את האנשים הללו שלא זו בלבד שיוכלו להמשיך לחיות ללא מבוקשם, אלא שיראו את משמעות חייהם דווקא בהתגברות על אסונם, שילמדו ממנו ויתייצבו כבוגרים אל מול גורלם, עלינו לעזור להם למצוא תכן לחייהם, למצוא בקיומם מטרה, לראות לפניהם תפקיד ויעוד [ויקטור פראנקל, הרופא והנפש, דביר]. בכך, פרופ' ויקטור פראנקל מעלה על נס את החיים באשר הם, ולצידם את תפקידנו לנסות ולשמרם גם אצל זולתנו.
היהדות מתייחסת לאובדנות בנוקשות רבה ובחד משמעותיות ברורה. בקיצור "שולחן ערוך", הלכות אבלות, סימן כ"א, דין המאבד עצמו לדעת, נאמר: "המאבד עצמו לדעת, הוא רשע שאין למעלה ממנו, שנאמר ואך את דמכם לנפשותכם אדרוש. ובשביל יחיד נברא העולם. וכל המאבד נפש אחת מישראל, מאבד עולם מלא. לכן, אין מתעסקין עמו לכל דבר. לא קורעין, ולא מתאבלין עליו ואין מספידין אותו. אבל קוברין אותו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין. כללו של דבר, כל שהוא משום כבוד החיים, עושין לו." [הלכה א'.]
"קטן המאבד א"ע, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול, אם נראה שעשה הדבר מחמת רוח רעה או שגעון וכדומה, הוי שלא לדעת. וכן אם עשה הדבר מחמת אונס, שהיה מתיירא מענויים קשים, כמו שאול שהיה מתיירא שמא יעשו בו הפלישתים כרצונם, הרי הוא כשאר מת ואין מונעין ממנו שום דבר." [הלכה ג'.]
כבר משתי הלכות אלה אנו למדים על הפתח להקלה שפותחת ההלכה, המבדילה בין שאיבד עצמו לדעת, לבין שאיבד עצמו שלא לדעת. פתח זה, חשיבות רבה לו, ונשוב לראותו בקרוב.
גם הרמב"ם מתייחס כמובן להתאבדות: "…וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין להם מיתת בית דין. ומניין שכך הוא הדין? שהרי הוא אומר: 'את דמכם לנפשותכם אדרוש' [בראשית ט, 5] – זה ההורג את עצמו. ובפירוש נאמר לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים" [הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב', הלכות ב, ג].
בתלמוד מופיעה התייחסות נוספת: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עימו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: 'קורין עליו הוי נשלחה הוי נשלחה'. אמר לו רבי עקיבא: 'הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו'. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידים עליו, אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת האבלים, מפני שהוא כבוד לחיים."
"…איזהו המאבד עצמו לדעת? לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר: 'הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות. וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת, או לראש הגג ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד עצמו בדעת. וכל המאבד עצמו בדעת, אין מתעסקים בו בכל דבר. מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת, וכל המאבד עצמו שלא לדעת, אין מונעין הימנו כל דבר. ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור. ושאלו לרבי טרפון ואמר: אין מונעין הימנו כל דבר [מסכת שמחות פרק ב, א – ד].
כפי הניתן ללמוד מ"שולחן ערוך", יורה דעה, סימן שמ"ה הלכות א – ג, וכן מהרמב"ם, הלכות אבל פרק א', הלכה י"א, דברים אלה נפסקו להלכה, ושוב אנו רואים ההבדל בין המאבד עצמו לדעת ושלא לדעת, גם כאן, ההלכה נזהרת מאד להקל במקומות שאפשר להקל בהם, ולא לייחס לאדם מעשה חמור, אם יש פתח לאי בהירות וליכולת הקלה.
הרציונאל העומד מאחורי ההלכות הללו, חשוב מאד. אומר הרמב"ם, כי מפאת היות האדם נברא בצלם אלוקים, אסור לו להתאבד ואפילו לחבול, בין בעצמו בין בחברו [הלכות חובל ומזיק, פרק ה', הלכה א'].
אנו נבראים בצלם השם, לצלם זה משמעות התנהגותית עמוקה מבחינתנו. הסבר נוסף גורס כי נשמתנו איננה בחזקתנו; היא אך "השאלה" שהשאיל לנו הקב"ה כדי שנשתמש בה לצרכי השליחות שהוטלה עלינו בעולם זה, ואך הקב"ה רשאי לטול אותה מאתנו, לכשיראה זאת כנכון. אל לנו להזיק למה שממילא לא שייך לנו.
הרב סולובייצ'יק, ייחס כבוד רב לנפש האדם; במקומות רבים הוא מרומם האדם ויכולותיו, לצד חובותיו כמובן. אומר הרב: "לכל יחיד סגולה משלו, יקרת המציאות, שאינה נודעת לזולתו; לכל איש בשורה יחודית להעבירה, צבע מיוחד להוסיפו למגוון הקהילתי. אדם בודד המצטרף לקהילה, מוסיף מימד חדש לתודעה הצבורית, תרומה בלעדית משלו. הוא מעשיר את הצבור מבחינה קיומית, ואין לו תמורה. היהדות התבוננה ביחיד משל היה עולם קטן; עם מותו של היחיד כלה ועבר עולם קטן זה, נפער חלל שאיש זולתו לא יוכל למלאו" [הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הקהילה, בתוך דברי הגות והערכה, ספרית לינר שליד המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, של ההסתדרות הציונית העולמית].
התייחסותו של הרב היא התייחסות נשגבה; כל אדם הוא עולם קטן, עולם שלם המכיל אוצרות גנוזים אדירי משמעות ויופי; כל אדם יחודי ושונה, כפי שגורסת גם הגישה האקזיסטנציאלית, אין אדם שיש לו תחליף: בניגוד למשפט המקובל וידוע, אדם האובד מאיתנו, מותיר ריק מסויים, שלא ניתן למלאו; אמנם, אדם ממלא תפקיד מסויים, יש לו סטטוס סוציולוגי מסויים ואת אלה אפשר להחליף; מורה הולך, יבוא במקומו אחר; רב הולך, יבוא במקומו אחר, רופא הולך, יבוא במקומו אחר וכן הלאה; אך לעולם לא תהייה זהות בדרך בה כל אחד ממלא תפקידיו, כל אחד מכניס לחברה ניואנסים יחודיים משלו, כל אחד תורם תרומה סגולית שאין כמוה ולעולם לא תהייה תרומה אחרת, זהה לה; אובדן אדם הוא אובדן בל יושב, אין לו כל תחליף, אין לו כל פיצוי, אין כל יכולת למלא חלל היחודיות הנעדרת שלאחר לכתו. על כן, קדושת החיים היא ערך עליון, קיום החיים הוא נשגב ואובדן חיים הוא צער שאין שני לו.
אנו חייבים לעשות הכל, בכל מסגרת בה אנו פועלים, לשמירת ערך זה, להגנה על קדושת החיים; כאמור, רבים מאיתנו סובלים סבל קשה; אם עיננו פקוחות, אנו אמורים לזהות זאת, להכיר בסמנים מקדימים, לראות המצוקה, להגיב; לעולם אל לנו לסמוך על כך שהאדם במצוקה יפנה לקבלת עזרה; אולי נהפוך הוא: פעמים רבות, עקב מצוקתו הרבה, עקב היותו שקוע בנבכי בעיותיו, עקב נסיונות שלו להתגבר על המצוקה ואולי אף עקב בושתו להכיר במצוקה זו, האדם הסובל לא יפנה לקבלת עזרה ולא יזהה אפילו עזרה אפשרית הנמצאת בהשג ידיו [נ. כפיר, כמו מעגלים במים, עם עובד]; אנו רואים זאת מנסיוננו, וניתן, כפי שעושים זאת בצבא לדוגמא, ללמד לזהות סממנים מדאיגים ולהפנות לטפול. בתחילת כל שנת למודים, אני אומר זאת לתלמידי שנה א': אם ישימו לב לסממנים מסויימים אצל חברהם, שיפנו, שישתפו, אפשר להציל בכך חיים, לשפר חיים על ידי התגברות על מצוקות, אפשר לעזור לרומם החיים למקום בו הם ראויים להיות.
בספר דברים, פרק כ"א, מופיעה פרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה אשר השם אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה, לא נודע מי הכהו…" [כ"א, 1] במקרה כזה, אמורים הזקנים והשופטים למצוא העיר הקרובה לחלל, ולקיים טקס של שחיטת עגלה בנחל; לאחר ברכת כהנים, אמורים זקני העיר לרחוץ ידהם על העגלה הערופה ואז "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו; כפר לעמך ישראל אשר פדית השם, ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" [כ"א 8,7].
מסבירה נחמה לייבוביץ בפירושה: "עיקר המעשה הוא למען יזדעזע כל העם היושב בערים הסמוכות למשמע אזנהם על חלל זה שנמצא בגבולם… הטבע אדיש למראה מעשי העוול הנוראים הצועקים השמימה…" היא מדברת על האדם ואומרת "…ולא כזה רוצה הבורא לראותו. ועל כן בא הצו האלוקי ותבע עשיית מעשים גדולים בתכונה רבה…" "…רצתה התורה כי באובדן אחד מבני האדם יזדעזעו כל רעיו ואחיו וישימו על ליבם ויחקרו וידרשו ויפשפשו במעשיהם" [עיונים לספר דברים].
פירוש דומה לפירושה של נחמה לייבוביץ', מפרש הרב אלחנן סמט: "פרשת עגלה ערופה מופיעה אחרי שבפרק י"ט נדונו ענייני רצח בשוגג ובמזיד, עם דגש על עשיית דינו של רוצח. פרשת עגלה ערופה משלימה את הדיון בנושא רצח לא מפוענח, בו לא ניתן להעניש הרוצח ולכן יש צורך בטקס כפרה לדם השפוך ארצה. בין הפרשות יש קשר הניכר בסיום דומה: רצח בשגגה: 'ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך…' [י"ט 10]. רצח במזיד: 'ובערת הדם הנקי מישראל' [י"ט 13]. עגלה ערופה: ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל… ואתה תבער הדם הנקי מקרבך…' [כ"א, 9,8] …הפרשה מלאה פעלתנות נמרצת של גופי הנהגה עד לעריפת העגלה ולאחריה: זקניו ושופטיו של העם מודדים את הערים בסביבות החלל; זקני העיר הקרובה ביותר לוקחים העגלה אל נחל איתן, ועורפים אותה שם; הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא רוחצים ידיהם על העגלה ואח"כ אומרים 'ידנו לא שפכו את הדם'…" [הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, הוצאת מעלות שע"י ישיבת מעלה אדומים.]
הגמרא מתייחסת לנושא ואומרת: "ואמר רבי יהושוע בן לוי, אין עגלה ערופה אלא בשביל צרי העין שנאמר: וענו ואמרו ידנו לא שפכה הדם הזה ועיננו לא ראו. וכי על ליבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידנו ופטרנוהו, לא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" [מסכת סוטה ל"ח]. הזקנים כאן מצהירים כי עשו כל שיכלו למען הקורבן שעבר בעירם, או שלא היו מודעים לנוכחותו בעיר.
המשותף לכל הפרושים היא הבעת האחריות שלוקחים זקני העיר, השופטים והכהנים, על מותו של החלל. כן, ברור כי כמאמר הגמרא אין אנו חושדים כי הם עשו המעשה; אך דווקא מכיוון שברור כי לא ידם במעל, כי לא ידיהם שפכו הדם, הם הם לוקחים אחריות, מביעים צער רב, המתבטא בטקס לא פשוט, שמפאת מורכבותו איננו יכול להעשות רק כדי לצאת ידי חובה, ומכפרים על שפיכת הדם הנקי; יש כאן הבעה מאד חד משמעית של הכרה בקדושת החיים וברוממות כל אדם, אפילו לא נודע מיהו; אדם באשר הוא אדם, עולם קטן ושלם הוא, ויש להזדעזע ממותו, לכפר עליו, לבדוק איך קרה שמת בלא שהגנו עליו, בלא שידענו; נכון, אין כאן מציאת הרוצח, ברם יש ויש חרטה, יש ויש אבל, יש ויש בחינה של ארוע שלא נמנע, והיה צריך להמנע.
ואנו, אין לנו עגלה ערופה, ולא זקנים ושופטים וכהנים שיטלו האחריות ויביעו הצער; אומרת הגמרא כי משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה [סוטה ט'], ומסבירה התוספתא כי מדובר כאן במצב בו אין יודעים מיהו הרוצח, אך בתקופה בה בוטל הטקס רצחו בגלוי, ולא היה בו טעם [סוטה פרק י"ד א'].
ובימנו, אנא אנו באים? אינני עוסק כלל ברצח; נוגעים לליבי מעשי האובדנות; אנשים מתאבדים בשל מצוקה נפשית עצומה, או בשל הפרעה נפשית, מתוך מצבים פסיכוטיים; האם לא ניתן להתייחס הלכתית לאנשים אלה כמי שאבדו עצמם שלא לדעת? האם לא ניתן להקל הקלה כפי שראינו מההלכה לגבי רובם? ואז, בהחלט כן להתאבל עליהם, ואף להתאבל שבעתיים, כי מדובר בטרגדיה אמיתית, טרגדיה שכולנו אמורים לתת עליה את הדעת; החברה בימנו היא חברה קרה, מנוכרת, תחרותית, מאיימת, המבטלת במחי יד פעמים רבות מספור את העצמי האמיתי של הפרט, שוחקת אותו ומתעלמת ממנו; אנו, סביבתו של החלל והחברה כולה, צריכים לשאול עצמנו שאלות נוקבות: האם אנו, במעשנו תרמנו למותו? האם שתוף הפעולה שלנו עם החברה המודרנית כפי שהיא, נותן יד לאובדנות? האם המרוץ המטורף, העדר חברות אמת, דריסת איש את רעהו [ושמא בכלל ניתן לומר 'רעהו'?], רכילות, השמצות, נסיון לפגוע, לרמוס, להקטין, להיות אופורטיוניסטים גם במחיר פגיעה באחר, חוסר נאמנות אנושית, חוסר כיבוד האדם באשר הוא אדם, חוסר הכרת טובה ותודה, האם כשאנו עושים כל אלה אנו במו התנהגותנו תורמים לאובדנם של חברים בקהילה האנושית? אבל לא פחות מכך, אנו צריכים לשאול עצמנו: איך לא ראינו, איך לא שמנו לב למצוקתו, איך התעלמנו מסבלו, איך טעינו לחשוב כי הוא "בסדר" ולא השכלנו להקשיב, לפקוח עין בוחנת, להביט לעומק, איך לא יצאנו מהאגוצנטריות אל הדצנטריות, איך לא שמנו ליבנו לאמפתיה הנדרשת מאיתנו, לחמלה, אלא פשוט חלפנו בלא משים, התעלמנו, היינו שקועים כל כך בחיינו שלנו ואולי אף במצוקותנו, עד כי לא היה לנו די מקום להכיל מצוקות האחר.
לאחר מותו, לא קבורה מחוץ לגדר, לא התעלמות, אלא קבורה בדחילו ורחימו, בבכי רב על שנתנו לו ללכת, על שלא עשינו הכל כדי למנוע ממנו להתאבד, על שלא יצאנו מגדרנו לזהות ולסייע; "…לגבי מניעת ההתאבדות של החולה יש חשיבות לשאלה אם ועד כמה החולה המדוכא בודד או מוקף באנשים אוהבים ודואגים. התמיכה הנפשית החברתית בזמן הדכאון יש לה חשיבות מכרעת והעדרה מגביר את סכנת ההתאבדות" [אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה].
באובדן אדם אנו חייבים לערוף עגלה בתוכנו, אנו חייבים לשאת בצער, לבחון מעשינו והתנהגותינו, לקחת אחריות ולשאול האם ידנו שפכו הדם הזה; אנו חייבים לעשות מעשה כדי לכפר על הדם הנקי שנשפך לשוא; אנו חייבים להסיק מסקנות, לבחון כיצד אנו, כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשים לב לסביבתו, לקרובים לו, לנסות לזהות, להבין, לתמוך, לסייע, להפנות לטפול מקצועי, להסב תשומת לב של כל מי שרק אפשר, להלחם, לא לתת לאיש בסביבתנו ליפול ללא קום, לא לתת לעולם קטן ושלם להחרב לעד.
אין אנו יכולים לחיות רק עבור עצמנו; אנו חייבים לשים לב לזולת, לגלות אחריות כלפי האחר, לחיות מתוך התחושה: שומר אחי אנוכי.
ירושלים, סיון תשס"ח.
*ד"ר אבי כספי הוא מרצה בחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן, ובמחלקה לאנטומיה בביה"ס לרפואה, באוניברסיטה העברית